A.B. Yehoshua – DEFINING ZIONISM

The photo is – A portrait of Theodor Herzl, father of Zionism, at the site of the declaration of Israel’s independence. Photo by David Bachar

By A.B. Yehoshua | May.21, 2013 |

Defining Zionism: The belief that Israel belongs to the entire Jewish people, ‘emanates, for one from the UN declaration mandating the 1947 partition resolution, giving rise to Israel’s Declaration of Independence!’ (With my side note- ‘-’)

Given the ways in which the word ‘Zionism’ is thrown around both in Israel and outside of it, and the vast permutations it’s gone through over the past decades, perhaps it’s time we try to define it realistically.

“Zionist” is a concept that’s basically simple, clear, easy to define and understand, and there should be no difficulty defending its definition. But over the past 20 to 30 years, this simple concept has turned into one of the most confused and complicated notions of identity, and its overuse has made it impossible to agree on what it means.

The right likes to use it as a type of whipped cream to improve the taste of dubious dishes, while the left treats it with fear, as if it were a mine liable to explode in its hands − which is why it always feels the need to neutralize it with some strange adjective, as in “sane Zionism” or “humane Zionism.” In the dispute between the “national camp” and the “peace camp,” Zionism is used as an offensive weapon that is batted from one side to the other.

Abroad, critics of Israel use Zionism as a kind of poisonous potion to exacerbate every accusation against the state. Many critics believe that the solution to Israel’s future lies in the de-Zionization of its identity. Among Israel’s sworn enemies, “Zionist” is a demonic epithet, a term of denunciation that replaces the word “Israeli” or “Jew.” Hamas members speak of the captured Zionist soldier, and Hezbollah and Iran speak of the criminal Zionist entity, not about Israel.

So it’s about time that we try to define the word “Zionist” realistically. First of all, we must remember that from a historical perspective, the concept emerged only at the end of the 19th century. It’s meaningless to try and describe Yehuda Halevi as a Zionist, or any other Jew who immigrated to the Holy Land in centuries past. In the same fashion, we can’t use the terms “socialism” or “socialist” for periods before the middle of the 19th century, and describe Robespierre, for example, as the “socialist” of the French Revolution, which occurred at the end of the 18th century. These concepts only have significance from the time when they emerged in a specific historical context, and tossing them around freely as labels for anything we choose is a clearly anachronistic act.

If so, how would we define who is a Zionist, starting from the emergence of the Zionist movement as inspired by Theodor Herzl and his associates? Here is the definition: A Zionist is a person who desires or supports the establishment of a Jewish state in the Land of Israel, which in the future will become the state of the Jewish people. This is based on what Herzl said: “In Basel I founded the Jewish state.”

The key word in this definition is “state,” and its natural location is the Land of Israel because of the Jewish people’s historical link to it. Thus my grandfather’s grandfather, for example, who came to the Land of Israel from Thessaloniki in the mid-19th century, cannot be considered a Zionist. He came to settle in the Land of Israel, not to establish a state here. This is also the rule for the ancestors of Neturei Karta and other Hasidic groups that came to the Land of Israel as far back as the 17th and 18th centuries, and who remain loyal to it. Not only were these Jews not interested in establishing a Jewish state, but they include some who saw − and still see − the State of Israel as an abomination and a desecration of God’s name.

A Zionist, therefore, is a Jew who supported the establishment of a Jewish state in the Land of Israel, and not necessarily one who actually settled in the land. Herzl himself and many Zionist leaders never settled in the land, yet you wouldn’t hesitate to call them Zionists. Even today, the members of Zionist federations worldwide are considered Zionists by us and by themselves, even though they don’t live in Israel.

Anyone who believes that only a person who lives in Israel can be a Zionist is essentially saying that today, there are no Zionists outside the State of Israel, and that’s not the case. And what about those born in the Land of Israel − are they considered Zionists based on their place of birth alone?

A Zionist is a person who wanted or supported the establishment of a Jewish state in the Land of Israel. What kind of state? Well, every Zionist had his own vision and his own plan.

Zionism is not an ideology. If the definition of ideology, according to the Hebrew Encyclopedia, is as follows − “A cohesive, systematic combination of ideas, insights, principles and imperatives that finds expression in the particular worldview of a sect, a party or a social class” − then Zionism cannot be considered an ideology, but merely a very broad platform for various ideologies that may even contradict one another.

Ever since the State of Israel was founded in 1948, the definition of “Zionist” has been revised, since we don’t need to establish another state. Therefore, its definition is as follows: A Zionist is a person who accepts the principle that the State of Israel doesn’t belong solely to its citizens, but to the entire Jewish people. The practical expression of this commitment is the Law of Return.

The state’s affairs are indeed managed solely by its citizens − people who have an Israeli identity card, of whom 80 percent are Jews, while 20 percent are Israeli Palestinians and others. But only a person who supports and affirms the Law of Return is a Zionist, and anyone who rejects the Law of Return is not a Zionist.

Nevertheless, Israeli Jews who reject the Law of Return and declare themselves non-Zionists or post-Zionists ‏(whether from the right or the left‏) are still good citizens who are loyal to the State of Israel, and retain all their civil rights.

From this it emerges that all the big ideological, political, security and social questions over which we do battle day and night have nothing to do with Zionism. They are similar to the questions that many other peoples, past and present, have had to struggle with, and still struggle with.

Moreover, Zionism is not a word that’s meant to replace patriotism, pioneering, humaneness or love of one’s homeland, concepts that are found in other languages as well. Hebrew is rich enough to endow every position or action with the appropriate word. An Israel Defense Forces officer who serves in the standing army for many years after his compulsory service, for example, is no greater Zionist than the kiosk owner eking out a livelihood, though we would certainly see him as a greater patriot. A person who volunteers to help needy children is no more a Zionist than a stockbroker, although he may be a greater humanitarian.

To be a Zionist is not a badge of honor, or a medal a person wears on his chest. Medals are connected to actions, not to support of the Law of Return.

Nor is there any connection between the size of the country and Zionism. If the Arabs had accepted the partition plan in 1947, the State of Israel within the partition borders would have been just as Zionist as it is within different borders.

If the State of Israel had conquered and annexed the east bank of the Jordan and repealed the Law of Return, it would have ceased being Zionist even though it would be three or four times the size. The state was Zionist when it controlled the Gaza Strip, and it was just as Zionist after it withdrew from it. Many countries have seen changes in the size of their sovereign territory, but their core identities remained intact.

With regard to the Law of Return, which some see as discriminating against Israel’s Palestinian citizens, this is the answer: The Law of Return is essentially the moral condition set by the countries of the world for the establishment of the State of Israel. The United Nations’ partition of Palestine-Eretz Israel in 1947 into a Jewish state and a Palestinian one was on condition that the Jewish state would not just be a state for the 600,000 Jews that lived there at the time, but would instead be a state that could resolve the distress of Jews all over the world, and would enable every Jew in the world to consider it home. Would it be moral for the hundreds of thousands of Jews who immigrated to Israel on the basis of the Law of Return to shut the door they entered through behind them?

Moreover, it’s almost certain that there will be a similar law in the Palestinian state that I hope will be established, speedily and in our days. It would behoove that state to legislate a law of return that would enable every exiled Palestinian to return to the Palestinian state and obtain asylum and citizenship.

But neither the Israeli Law of Return, nor a similar law in the future Palestinian state, contradict general immigration laws that set specific entry criteria, as is customary in every country of the world.

Liberating the concept of Zionism from all the appendages and addenda that have adhered to it would not only clarify the ideological and political arguments we have among ourselves, and thus prevent these disputes from being mythologized, but it would also force critics abroad to clarify and focus their positions.

By A.B. Yehoshua | May.21, 2013 |

חרדים שלא מכירים במדינת ישראל מבזים את השם רחמנה ליצלן!

ג – מצוות ישוב הארץ

א – מצווה לאומית מצוות ישוב הארץ מורכבת משני חלקים, מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. והמצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף בישובה. תחילה נעסוק בחלק הראשון, היינו במצווה המוטלת על כלל האומה, לכבוש את הארץ, לשלוט בה ולהתיישב בה. וכך כתב הרמב”ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד): “נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…” כשנדייק בדבריו נמצא, שישנם שני צדדים במצווה הכללית של ישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ לבד עדיין המצווה לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך ישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ. וכל זמן שישנם מקומות בארץ שנותרו שוממים, עדיין מוטלת עלינו מצווה לטעת בארץ עוד עצים ולבנות עוד בתים. ומדגיש הרמב”ן שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצווים ישראל לרשת את הארץ וליישבה ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים. אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, שהיינו בגלות בגוף ובנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה’, בדורות האחרונים, החל ה’ להצמיח את ישועתנו, ומצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה.[1][1]. יסודות אלו באר היטב, בעל פה ובכתב, מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, למשל במאמרו “למצוות הארץ” (לנתיבות ישראל מהד’ בית אל ח”א ע’ קס-קסד), ובאר תחילה את גודל חשיבות המצווה, שהיא היחידה שדוחה ‘שבות’, שהתירו חכמים לקנות בשבת בית בארץ ישראל מגוי, כמבואר בגיטין ח, ב, וב”ק פ, ב, ובתוספות שם. וזה דבר גדול, שהרי משום חומרת שבת עשו חכמים סייג וגזרו לבטל תקיעת שופר ונטילת לולב כשחל ר”ה ויום ראשון של סוכות בשבת, אע”פ שמדובר במצוות דאורייתא. ואילו לצורך ישוב הארץ ביטלו חכמים דבריהם והתירו איסור ‘שבות’ שמקורו באסמכתא, ולדעת הסמ”ג אמירה לגוי אסורה מהתורה עי”ש. ועוד הוסיף כלפי המפקפקים בתוקף חיוב המצווה, שמה שמובא בתוס’ כתובות קי, ב, בשם ר’ חיים “שאינו נוהג בזמן הזה”, כבר קבעו המהרי”ט (יו”ד כח) ועוד הרבה מגדולי רבותינו האחרונים (עי’ גליון מהרש”א כתובות שם, וחת”ס יו”ד רלד), שאיזה תלמיד טועה כתבו. ובתשובת הריב”ש שפז כתב, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם ומצווה ותועלת לכל ישראל. וכ”כ התשב”ץ ח”ג רפח. והוסיף הרצי”ה שלא ניתן לחלק בין שני צדדי המצווה, היינו השלטון הכללי והישיבה הפרטית, ושתיהן מצוות תמידיות. והוכיח שהמצווה מהתורה, שלא היו חכמים מתירים לקנות בית בארץ ישראל בשבת ולעבור על ‘שבות’ אם לא היה בזה מצווה מהתורה. ועוד שאמרו על מצוות ישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן לומר כך על מצווה דרבנן (ואפילו אחר החורבן המצווה דאוריתא שהרי דברי חכמים אלו נאמרו אחר חורבן ביהמ”ק השני). ומה שהרמב”ם לא מנה אותה במניין התרי”ג, אין זה מפני שהיא למטה מערכן של שאר מצוות אלא מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשורשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות את הציוויים הכוללים כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנג. וכן כתב בהרחבה באם הבנים שמחה פ”ג אות ז-י, שהרמב”ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ כי היא מצווה כוללת כפי שכתב בשורשיו, וכ”כ עוד רבים. ויש מפרשים שהרמב”ם כלל מצוות ישוב הארץ במצוות אחרות, כמו “החרם תחרימם” (אבנ”ז יו”ד תנד, ו), במצווה לומר ברכת הארץ בברכת המזון (הרב ישראלי), במצוות מינוי מלך (הרב ליאור), בקידוש החודש (משמיע שלום), באיסור לשוב למצרים (מצוות ה’), באיסור שלא להסגיר עבד אל אדוניו שבחו”ל (הרב עזרא בצרי). ומ”מ ברור שלרמב”ם יש מצווה גדולה לגור בארץ ולשמור עליה, כפי שכתב בהל’ מלכים ה, ט-יב, אישות יג, כ, שכופים בן זוג לעלות לארץ, ובהל’ עבדים ח, ט. ובהל’ ע”ז י, ד, באיסור לא תחנם, ושם ו’, באיסור לא ישבו בארצך. ויש אומרים שלרמב”ם זו מצווה דרבנן (רשב”ש ופאת השולחן), ולמגילת אסתר אין לרמב”ם מצווה לעלות כיום לארץ. אולם לא ניתן ליישב שיטות אלו עם דברי חז”ל וההלכות שהזכרנו לעיל. ועיין בספר “נחלת יעקב” לרב זיסברג עמודים 201-246. ועיין להלן בסוף הספר בהסבר הרב רבינוביץ’ בדעת הרמב”ם.ומ”מ הדעה הרווחת בראשונים ובאחרונים שמצוות ישוב הארץ חלה בזמן הזה, כדברי הרמב”ן והגדרותיו, כמבואר בפת”ש אה”ע עה, ו. וכן היה אומר מו”ר הרצי”ה, שאף פוסק בראשונים ובאחרונים אינו חולק במפורש להלכה על הרמב”ן. (עוד אמר שלא נזכרה בשו”ע שום הלכה בשם ה’מגילת אסתר’). וכ”כ המבי”ט א, קלט; רדב”ז ב, קטו; שו”ת מעיל צדקה כו; שו”ת מהר”ם אלשיך לה, פח; מהרש”ך ג, לה; מהרי”ט ב, כ; של”ה שער האותיות אות ק; החיד”א יוסף אומץ נב; באור הגר”א יו”ד רסז, קסא; פאת השולחן א, ס”ק יד; שו”ת מהר”ם גלאנטי סז; חת”ס יו”ד רלג-רלד; מור וקציעה שו; מהר”ם שיק, ספר חרדים פ”א ממצוות התלויות בארץ; מנחת חינוך (בסוף הספר ממצוות עשה שמנה הרמב”ן ד); שו”ת פני משה א, ה וכז; זרע אברהם נו; פתח הדביר ג, רמח, שדה הארץ אה”ע יא; שו”ת מחזה אברהם ב, הרב קלישר בספרו דרישת ציון, הרב מוהליבר, הרב יצחק אלחנן מקובנא, האדר”ת, חשק שלמה (דבריהם הובאו בספר שיבת ציון), ישועות מלכו יו”ד סו, הנצי”ב, ערוה”ש יו”ד רסז, קכט-קל, נפש חיה, חפץ חיים בספר המצוות הקצר ל”ת קצב, הרב חיים פלאג’י, אור שמח, חזון איש שביעית כד, א, ואגרת קעה, חלקת יעקב ועוד (מתוך “נחלת יעקב” ע’ 67, עי”ש בעוד מקורות).

ב – שותפות היחיד במצווה הכלליתמדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל הוא שותף במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חז”ל (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג). מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים – מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל ועוד יותר ביישובי יש”ע, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה. אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל שותפים במידה מסוימת במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים ביישובי יש”ע שותפים במצווה הכללית של יישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.

ג – מצוות ישיבתה לפרטבנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, יש מצווה על כל יהודי ויהודי שיגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ. ואפילו בזמן שגויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שיהודי נוסף שיגור בארץ יועיל למצווה הכללית, מכל מקום היתה מצווה פרטית על כל יהודי שיגור בארץ. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): “לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים”. וכן אמרו בתוספתא (ע”ז ה, ב). וכן פסק הרמב”ם (הלכות מלכים ה, יב): “לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה”. וכן מובא במדרש תנאים (ספרי ראה נג), שבתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, עת אשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, היו כמה תנאים שרצו לצאת לחוץ לארץ. וכך מסופר: מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): “וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים”. אמרו: “ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה”, וחזרו ובאו להם לארץ ישראל. ואף שבעת שהיה שלטון נכרי בארץ לא זכינו לקיים את המצווה הכללית, ש”הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת”, מכל מקום כל יהודי שהתגורר בארץ באותם הזמנים קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצו במשך שנות הגלות הארוכות. בנוסף לכך, ישיבתו בארץ שימשה בסיס להרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר”א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית.[2][2]. יש מהאחרונים שרצו לומר כי מצוות ישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, היינו שהגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל אין חובה על הגרים בחו”ל לעלות לארץ. וכ”כ באג”מ אה”ע ח”א סו”ס קב. אולם לא כך משמעות המצווה בדברי הראשונים והאחרונים, ועיין בספר “נחלת יעקב” עמודים 277-310. ונלענ”ד שהסיבה שרוב ישראל לא עלו לארץ בתקופת הגלות, אינה מפני שאין בזה חובה אלא כי חשבו שאינם יכולים לקיימה בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות וכיוצא בזה, והרי הם אנוסים. ואף שפעמים רבות התנצלות זאת היתה מוצדקת, מכל מקום כאשר שאל המלך את החבר בספר הכוזרי מדוע אין ישראל חוזרים לארצם, ענה החבר (ב, כד): “אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני… אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות… ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת ליבם ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם… אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוהי אבותינו… כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילתנו: “השתחוו להר קודשו”… “המחזיר שכינתו לציון”, וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, כאשר העירות בצדק שר הכוזרים”.

ד – כיבוש הארץ ופיקוח נפשכלל נקוט בידינו, “וחי בהם ולא שימות בהם” (יומא פה, ב). כלומר, התורה ניתנה לאדם כדי שיחיה בה, ולא שימות על ידה. ועל פי זה נקבעה ההלכה המפורסמת: “פיקוח נפש דוחה שבת”. כלומר, מחללים שבת כדי להציל חולה מסוכן. ולא רק השבת נדחית מפני פיקוח נפש אלא כל מצוות התורה נדחות מפני פיקוח נפש. לפיכך, אם יאמרו גויים לאחד מישראל, לעשות מעשה שיש בו עבירה על אחת ממצוות התורה, יעבור ולא ייהרג. חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שאם יאמרו לאדם, הרוג את חברך או שנהרוג אותך, ייהרג ואל יהרוג. וכן אם יאמרו לו עבוד עבודה זרה פלונית או שנהרוג אותך, ייהרג ולא יעבור, וכן בגילוי עריות. אבל בכל שאר המצוות, אין לאדם למסור את נפשו כדי לקיימן (סנהדרין עד, א). אמנם כל זה אמור לגבי מצוות של יחיד, אולם מצוות ישוב הארץ שהיא מצווה שמוטלת על כלל ישראל דוחה פיקוח נפש. שהרי מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש לסכן נפשות כדי לקיימה, שאין מלחמה ללא אבדות, ובוודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות ישוב הארץ שהיא מצווה כלל ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן קמג, אגרות ראי”ה ח”ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי. אולם צריך לסייג מעט את הדברים. גם על מצווה כללית חל הכלל “וחי בהם” ולא שימות בהם, אלא שהואיל והמצווה היא כללית, גם החשבון הוא של כלל האומה ולא של חיילים פרטיים. ולכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה, ועוד חס וחלילה אנו עלולים להפסיד את הנחלות שכבר בידינו וחיי האומה כולה יהיו מוטלים על המאזניים, במצב כזה אין מצווה לפתוח במלחמה לכיבוש הארץ. התורה היא תורת חיים ולא תורה שמצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אע”פ שוודאי הוא שכמה מאתנו יאבדו את חייהם, מצווים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו. חובה לציין כאן, שכל עם שאינו מוכן להלחם במסירות נפש על ארצו חושף את בניו לסכנת נפשות מצד שכניו. שכל עם שלא יצליח לגייס את בניו כדי שילחמו במסירות נפש על ארצו ומולדתו, סופו שיכבש, ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת בדרך כלל את השיקולים של הצלת חיי אדם. כך שהנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות, ישוב הארץ והגנת ישראל.[3][3]. עוד עיין ב”תורת המדינה” לרב שלמה גורן ע’ 33-34. שהמצווה להילחם על הארץ תוך סיכון נפשות של יחידים היא כאשר יש סיכוי סביר לנצח, שכן מוכח מרבן יוחנן בן זכאי בגיטין נו, א, שכאשר ראה שאין סיכוי סבר שצריך להיכנע לרומאים. וכ”כ הרב אברהם שפירא שליט”א, והרב דוב ליאור, כמובא ב”נחלת יעקב” ע’ 398, הערה 18. ועיין שם בעמודים 392-422, פרק שלם על כך, והביא עוד פוסקים רבים שביססו יסודות אלו. ושם דן בשאלה האם גם מצוות הישיבה בארץ דוחה פיקוח נפש. והסיק שכיוון שהכיבוש והישיבה מצווה אחת, לפיכך גם ההתיישבות דורשת נכונות לסכן נפשות. והביא לכך מקורות מכפתור ופרח ומ”א בפירושו זית רענן לילקוט שמעוני רמז רצב, והנצי”ב. וכן נהגו העולים הראשונים שחלו בקדחת ומתו ולא עזבו את יישובם, וכן מתיישבי יש”ע בזמנים מסוכנים. ונלענ”ד שמ”מ יש חילוק גדול בין כיבוש והגנה ובין התיישבות. התורה לא המציאה את מושגי המלחמה וההתיישבות, אלא ציוותה אותנו לכבוש את הארץ הקדושה וליישבה כטבע בני האדם. לפיכך, מלחמה, שהיא זמן שבו העם עומד על נפשו כדי לדאוג לקיומו, דורשת מן החיילים נכונות לחרף את נפשם כדי שהעם יוכל לחיות בביטחון. לעומת זאת ההתיישבות צריכה להתקיים בתנאים אזרחיים רגילים, ולא ניתן להשתיתה על סיכון קיומי תמידי. ואף שהבריחה מההתיישבות עלולה לגרום לנסיגה, אין אפשרות להטיל על החיים האזרחיים את רמת הסיכון הנדרשת מלוחמים, אלא רק את רמת הסיכון שרגילים אנשים אמיצים ליטול על עצמם לצורך פרנסה או טיולים מרתקים במקומות שיש בהם סיכון מסוים. והכל לפי הזמן והמקום. בתקופת העלייה הראשונה, סכנות רבות ארבו לאדם בכל העולם, מעת לעת התפשטו מגפות, שריפות, רעב ופוגרומים, וממילא גם המתיישבים בארץ היו נכונים להסתכן יותר. כיום תנאי החיים השתפרו, תוחלת החיים עלתה, וממילא אנשים רגילים להסתכן פחות בחייהם האזרחיים, היינו לצורך פרנסתם ולצורך טיולים. ועל כן גם המצווה להסתכן בהתיישבות בארץ היא כפי המקובל באותו הזמן אצל אנשים אמיצים.

ה – מדינת ישראלביום ה’ באייר, חמשת אלפים תש”ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל אחר אלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות ישוב הארץ. על ידי הכרזת המדינה והחלת הריבונות על חלקים מארץ ישראל, התחלנו לקיים את המצווה שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. ואף שגם לפני הקמת המדינה, כל יהודי ויהודי שגר בארץ ישראל, קיים בעצמו מצווה אישית של ישיבה בארץ. מכל מקום את עיקר המצווה, שהיא המצווה הכללית, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, עדיין לא קיימנו. גם בזמנים שגרו בארץ יהודים רבים, כל זמן שהארץ היתה תחת שלטון זר, את המצווה הכללית – לא זכינו לקיים. וכן מצינו שתקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: “עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר” ויקרע את בגדו. והכלל הוא, שאפילו אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, כל זמן שהשלטון ביד גויים, הרי הן נחשבות חריבות, וקורעים על ראייתן. ואם היו תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות, ואין קורעים על ראייתן (בית יוסף וב”ח או”ח תקסא, מ”ב תקסא, ב). וכך הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל היה מדגיש, שביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות ישוב הארץ. ופעם במסיבת יום העצמאות בישיבת ‘מרכז-הרב’, דרש אחד הרבנים הגאונים, שיש ערך גדול להקמת המדינה, שמאז הקמתה התרבו הישיבות, ויותר קל לשומרי תורה לקיים מצוות, לפיכך יש לשמוח ולהודות לה’ על הקמת המדינה. ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה טרח להוסיף ולהדגיש כי עצם הקמת המדינה הוא הדבר הגדול, שהוא עצמו קיום אחת המצוות הגדולות שבתורה. ומתוך כך בוודאי יתקיימו עוד מצוות, שמצווה גוררת מצווה. לסיכום, הקמת המדינה היא ערך לעצמו ולא רק אמצעי לקיום מצוות אחרות. ולא זו בלבד, אלא שהקמת המדינה והפרחת השממות היא שלב משמעותי בגאולתם של ישראל. [4][4]. ועיין בפניני הלכה זמנים ד, ב, שעל פי המבואר בנביאים ובחז”ל, קיבוץ הגלויות והחזרת הריבונות בהקמת המדינה הן אתחלתא דגאולה. בנוסף לכך, ביום העצמאות אנו מודים לה’ על הצלתנו מיד אויבינו מסביב, כמבואר שם ד, ג. לאחר מכן מדינת ישראל שימשה מקלט לכל יהודי נרדף, ומציאותה של מדינת יהודים הרימה את קרן ישראל בגויים, והועילה להצלת חיי יהודים. ועיין שם ד, ה-ז, על קביעת אמירת הלל ביום העצמאות, מפני שהוא יום תשועה לישראל, ביציאה לחירות משלטון זרים, ובהצלה מאויבינו. במשך דורות רבים מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה, מפני שלא היה לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא כי הקמת הכוח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה”ל, מאפשרים לנו לקיים את המצווה. אם כן עצם קיומו של הצבא הוא אמצעי הכרחי לקיום מצוות ישוב הארץ, בנוסף למצווה של הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד): “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

ו – מעמדה של המצווה מבחינה הלכתיתכפי שלמדנו, אמרו חכמים על מצוות ישוב הארץ (ספרי ראה נ”ג, תוספתא ע”ז ה, ב): “ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה”. ואמנם על עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות,[5][5]. כיוצא בזה אמרו בנדרים לב, א, על מצוות המילה, ובבא בתרא ט, א, על מצוות צדקה, ובשבועות כט, א, על מצוות ציצית, ובמנחות מג, ב, על תפילין. ובירושלמי נדרים פ”ג ה”ט, על מצוות השבת, ושם פאה פ”א ה”א, על גמילות חסדים. וכן אמרו בכמה מקומות על מצוות תלמוד תורה. ועיין לעיל א, הערה 8, על המשותף בין המצוות ששקולות כנגד כל המצוות. אולם כפי שמבואר למעלה, מבחינה הלכתית מצוות ישוב הארץ יתירה על שאר המצוות, שהיא היחידה שכדי לקיימה צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. שכן אפילו שלוש המצוות שעליהן אמרו “ייהרג ואל יעבור”, רק אם הגיע לכך, שהציבו בפניו שתי אפשרויות: לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות או להיהרג, עליו להיהרג ולא לעבור. וכן בעת גזירת מלכות מצווה למסור את הנפש על כל המצוות. אלא שמלכתחילה צריך להשתדל להתרחק ממצב שיכפו אותו לעבור עבירות ויצטרך למסור את נפשו. אבל כדי לכבוש את הארץ צריכים להיות מוכנים מלכתחילה לצאת למלחמה ולסכן נפשות. מכל מקום מבחינה הלכתית יש במצוות ישוב הארץ עדיפות על כל שאר המצוות, שהיא היחידה שנצטווינו לקיימה במסירות נפש, בכיבוש הארץ ושמירתה מידי אויבינו (כמבואר לעיל הלכה ד). בנוסף לכך, היא היחידה שדוחה איסור ‘שבות’ של חכמים בשבת. לא כאן המקום לבאר מהו איסור “שבות של חכמים”, רק נזכיר שחכמים עשו סייגים לתורה, כדי שלא יבואו לעבור על איסורי תורה. והסייגים שקבעו בדיני שבת נקראים ‘שבות’. וכל כך העמידו את דבריהם, עד שאפילו אם תיווצר התנגשות בין קיום מצווה מהתורה לאיסור ‘שבות’, קבעו חכמים שלא לקיים את המצווה ובלבד שלא לעבור על ‘שבות’, מפני שאם יעברו על הסייגים, לבסוף יגיעו לחילול שבת גמור. ולכן, למשל, אם צריכים לקיים ברית מילה ביום השבת, וכדי לקיים את הברית צריכים לטלטל את הסכין במקום שאסור לטלטל מדברי חכמים, מבטלים את המילה ואין עוברים על דברי חכמים. יתר על כן, כדי למנוע חשש איסור בשבת, קבעו חכמים שאם חל יום ראש השנה בשבת, לא יתקעו בשופר, כדי שלא יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור תורה. וכן אם חל יום ראשון של חג הסוכות בשבת (שבו מצווה ליטול לולב מהתורה בכל מקום), קבעו חכמים שלא ליטול לולב, כדי שלא יבואו לטלטל את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור תורה. נמצא שכל ישראל מתבטלים ממצוות עשה מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב מפני איסור ‘שבות’ של חכמים. ורק לשם מצווה אחת, הלא היא מצוות ישוב הארץ, ביטלו חכמים איסור ‘שבות’. שאם התאפשר ליהודי לקנות בית מידי נכרי ביום השבת, מותר לו לבצע את הקניין ולצוות על הגוי לכתוב עבורו שטר בשבת, ולהראות לגוי היכן הכסף מונח כדי שייקחנו. ולא מדובר כאן על הצלת הארץ כולה אלא על גאולת בית אחד בלבד, וכדי לגואלו התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם, מה שלא התירו במצוות אחרות (או”ח שו, יא).[6][6]. בשאר המצוות התירו רק “שבות דשבות”, היינו איסור קלוש יותר, כמבואר בשו”ע או”ח שז, ה. והזכרתי בהערה 1 שמקור הדברים בב”ק פ, ב, וגיטין ח, ב, ובתוספות שם. ועיין בפניני הלכה שבת א’ טז, ג. ודין זה ציינו גדולי ישראל האחרונים כשרצו לבאר את מעלתה של מצוות ישוב הארץ על שאר המצוות.

ז – כיבוד הורים וישוב הארץשאלה: מה הדין כאשר הבן או הבת רוצים לעלות לארץ ישראל והוריהם מתנגדים לכך בתוקף, האם מצד מצוות כיבוד הורים ראוי לשמוע בקולם ולהישאר בגולה או שמצוות ישוב הארץ עדיפה ועליהם לעלות ארצה? תשובה: תנאי יסודי במצוות כיבוד הורים הוא, שכיבוד ההורים לא יסתור שום מצווה ממצוות התורה, ואפילו לא מצווה מדברי חכמים. ואם אמרו לו הוריו לעבור על דבר מדברי התורה, או תבעו ממנו שלא יקיים מצווה ממצוות התורה, אסור לו לשמוע בקולם, משום שגם הם מצווים בכבוד המקום ובקיום התורה (שו”ע יו”ד רמ, טו). אם כן, הואיל וישנה מצווה לגור בארץ, אין לבן לשמוע בקול הוריו, ועליו לעלות לארץ גם בניגוד לרצונם. קל וחומר במצוות ישוב הארץ, שעליה אמרו חז”ל (ספרי ראה נ”ג) ששקולה כנגד כל המצוות (שו”ת מהר”ם מרוטנבורג עט, המבי”ט קלט, עיין פתחי תשובה אה”ע עה, ו, ויחו”ד ג, סט). וישתדל כמובן לפייסם בדברים. וכן מי שרוצה להתנחל ביישוב ביש”ע, כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והוריו דואגים ודורשים ממנו שלא להתיישב במקום שבחר, כיוון שיש בהתנחלות מצווה, אינו צריך לשמוע בקול הוריו. וישתדל כמובן לפייסם בדברים.

ח – מחלוקת בין בני זוגכשיש מחלוקת בין בני זוג היכן יגורו, באופן כללי אין צד אחד יכול לכוף את שכנגדו לעקור ממקומו, משום שכל עקירה למקום זר יוצרת קשיים, ולכן יכול הרוצה להישאר לטעון שמבחינתו מקום המגורים המוכר עדיף, ואין בן זוגו יכול לכפות עליו להרע את תנאי חייו. אבל אם הם גרים בישוב שרובו גויים, יכול אחד מבני הזוג לכפות את בן זוגו לעבור למקום שרובם יהודים (ודינים אלו מפורטים בשו”ע אה”ע סימן ע”ה). אולם כל זה אמור כאשר עומדים על הפרק שני מקומות בחוץ לארץ או שני מקומות בארץ, אבל כשצד אחד מעוניין לעלות לארץ, הדין אתו. ואין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, בכל מקרה על פי ההלכה המסרב צריך לבטל את דעתו ולעלות לארץ. ואפילו אם בחוץ לארץ הם גרים במקום שרובו יהודים, ובארץ ישראל ייאלצו לגור במקום שרובו גויים, מכל מקום מצוות ישוב הארץ עדיפה. ואם למרות קביעת ההלכה, הצד שרוצה להישאר בגלות מסרב להתפשר ולעלות, והגיעו הדברים עד לגירושין, הואיל ואשמת הגירושין מוטלת על זה שמסרב לעלות, קבעו חכמים שהוא יפסיד את כל הכתובה. דהיינו אם הבעל הוא זה שמסרב לעלות, עליו לשלם את כל הכתובה. ואם האשה מסרבת לעלות, היא מפסידה את כל כתובתה (שו”ע אה”ע עה, ד). ושוב למדנו על גודל המצווה, שבכל מקום הדרכת התורה להתאמץ לשמור על שלום בית, אבל כאשר שלום הבית מתנגש עם מצוות ישוב הארץ, מצוות ישוב הארץ עדיפה.

ט – יציאה לחוץ לארץ לצורך חשוב וטיולשאלה מרכזית בהלכות ישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי להיות בארץ בכל שעה ושעה. או שעיקר המצווה הוא שאדם יחיה תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה מצווה שישהה בארץ. בהגדרה ההלכתית הזו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר בחוץ לארץ. על פי התלמוד במסכת עבודה זרה (יג, א) פסק הרמב”ם (הל’ מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת, בשביל לימוד תורה, נישואין ומסחר. וכל זה בתנאי שיסיים את ענייניו בחוץ לארץ ויחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. ואפילו במצב של רעב כבד, מידת חסידות להישאר בארץ. וכן נהגו רבים מגדולי ישראל, וכפי שציווה ה’ ליצחק אבינו ע”ה בעת שהיה רעב: “שְׁכֹן בָּאָרֶץ” (בראשית כו, ב). אם כן יוצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ. האחת היא הישיבה הקבועה, דהיינו קביעת מקום המגורים, ולגביה רק כאשר ישנו רעב קשה בארץ, עד שבלתי אפשרי להתקיים בה, רק אז מותר לו לאדם לקבוע את ביתו בחוץ לארץ, אולם ללא כן, מצווה עליו לקבוע את ביתו בארץ ישראל. וכיום ברוך ה’, אין רעב כבד בארץ, ולכן אסור לרדת מהארץ לשם השתקעות. והדרגה השניה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם. אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מי שלא הצליח למצוא אשה בארץ, מותר לו לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח”כ לארץ. וכן מי שרוצה ללמוד דווקא אצל רב מסוים בחוץ לארץ, מותר לו לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח”כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. וגם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים. אבל לצאת לטיול לחוץ לארץ, לדעת רבים אסור, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין, התירו, ולא לצורך טיול (כך משמע ממשפט כהן קמז, וכ”כ ביחו”ד ה, נז). אמנם נראה שאפשר ללמד זכות על היוצאים לטיול לחו”ל, שאם היציאה לזמן קצר, כגון שהיא למשך זמן של פחות מחודש, והיוצא קונה לעצמו ‘כרטיס-חזור’, הרי שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד וברמב”ם. באותם הימים היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך עצמה ארכה חודשים, וממילא מי שכבר יצא לחוץ לארץ היה יוצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש מסוים שמא בסוף לא יחזור לארץ. וכן הסיבות שלמענן התירו חכמים לצאת מהארץ, דורשות יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו חודשים רבים, ובדרך כלל כמה שנים. ואפשר לומר לפי זה, שכל הדיון בתלמוד היה על יציאה ממושכת, שבה האדם קבע את מקומו לזמן משמעותי בחוץ לארץ. ואף היה חשש שמא ישתקע שם ולא יחזור לארץ. אבל על יציאה לזמן קצר ביותר לא דיברו ואין בה איסור. כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן יציאה לטיול קצר של פחות מחודש, כאשר קונים מראש את כרטיס החזרה – אינה אסורה. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול איזה מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים. ומכל מקום אף אם נאמר שאין איסור לצאת מהארץ לזמן קצר, בוודאי מעלה גדולה להישאר תמיד בארץ, שכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל יש בידו מצווה של ישיבה בארץ. ועיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ, נמצא שהיוצא מהארץ מאבד במשך זמן שהייתו בחוץ לארץ חלק משמעותי ממעלת המצוות ושכרן, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.[7][7]. בין המחמירים שלא לצאת לטיול לחו”ל, יחו”ד ה, נז; עשה לך רב ח”ח מט; וכך משמע מדברי מרן הרב במשפט כהן קמז; וכן משמע מהרב גורן “במשנת המדינה” ע’ 31 בשאלה על אילת. וכן מובא בספר “ארץ צלצל כנפים” בשם הרב ליאור, והרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכך נוטה הרב אריאל באהלה של תורה ב, ט. בין המקלים: הרב ישראלי בארץ חמדה ספר א’ א, י, שהקל לצאת על מנת לחזור לכל צורך אפילו של רשות. ושלא לצורך כלל – אסור. וכ”כ בשבט הלוי ה, קעג. וכ”כ הרב שלמה דייכובסקי בתחומין כ’. וכן נלענ”ד עפ”י הסברה שכתבתי למעלה. עוד נראה שאם האיסור לצאת הוא אפילו לשעה קלה, הרי שאסור לצאת מגבולות הארץ אפילו למרחק של מאה מטר כדי לקנות ירקות בזול, ולא מצאנו בדברי חז”ל שום דיון המגדיר איסור זה ואת הגבולות המדויקים של הארץ, שמהם אסור לצאת. אלא שגם למקילים יש מצווה להישאר כל רגע בארץ ישראל, שכן עיקר קיום המצוות בארץ, וכפי שאמרו חז”ל בספרי עקב לז, ורש”י דברים יא, יח, ורמב”ן ויקרא יח, כה, וכמובא לעיל א, ג. ומו”ר הרצי”ה מסר בשם ה”חפץ חיים” שלפי חשבונו ערכה של מצווה בארץ ישראל פי עשרים מערכה של מצווה בחו”ל. אמנם אפשר לומר שעיקר העניין תלוי במקום המגורים, וכלשון חז”ל “הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה”, ואפשר לומר שכוונת “הדר” למקום מגורים קבוע. ואזי מי שיוצא למטרות חיוביות לחו”ל, גם כשהוא בחו”ל הוא בבחינת דר בארץ ישראל, שכל עולמו ומגמותיו קשורים בארץ ישראל, ועל כן גם מעלת קיום המצוות שלו בחו”ל קרובה למעלת קיומן בארץ ישראל. אבל אם הוא יוצא לטיול סתמי, אכן הוא מפסיד יותר ממעלת ארץ ישראל. יש להעיר כאן כי פעמים יש בעייה חמורה יותר בטיולים בחו”ל, שיוצאים למקומות שקשה לשמור בהם אורח חיים יהודי, ומתרחקים מקיום המצוות, והנזק עלול להיות חמור מאוד

י – אהבת הארץמהתורה למדנו כי יש להעריך את הארץ הטובה ולהודות לה’ עליה, שנאמר (דברים ח, ז-י): “כִּי ה’ אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”. פעמים רבות איננו שמים לב למשמעות הפשוטה העולה מהפסוקים. הלימוד היסודי שיוצא מהפסוקים הללו הוא, שהתורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל, ומתוך כך להודות לה’ עליה. מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א-ב), שרבי אבא, כאשר היה מגיע לגבולה של ארץ ישראל, היה מנשק את אבניה מרוב חיבת הארץ. ורבי חייא בר גמדא היה מתגולל בעפרה מרוב חיבתה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, יד-טו): “אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ”. וכן כתב הרמב”ם (הל’ מלכים ה, י): “גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין בעפרה, וכן הוא אומר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ”. ולכאורה יש לשאול, מדוע כתב הרמב”ם מעשיות אלו בספר ההלכה שלו, וכי איזו הלכה אנו לומדים מכך שגדולי ישראל נישקו לעפר הארץ וחיבקו את אבניה? מעשיות אלו לכאורה מקומן בספרי מוסר ולא בספרי הלכה. אלא שדבר גדול אנו לומדים מהלכה זו, שיש לאהוב את ארץ ישראל. לא מספיק לגור בארץ ולדעת את ערכה ושבחה, צריכים גם לאהוב את ארצנו הטובה והקדושה. וכן מצינו שגדולי ישראל במשך הגלות שרו שירי געגועים וכיסופים לארץ ישראל. נזכיר שורות אחדות משירו של גדול המשוררים – רבי יהודה הלוי – “ציון הלא תשאלי”: “צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ. מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ… מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ… יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ”. ועוד מספר שורות משיר אחר: “יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב. לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב. הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם, כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב. הֲלֹא אֶת-אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב”. יא – המצווה לשבח את הארץ והאיסור לדבר בגנותה כפי שלמדנו (לעיל א, ה), יסוד חטאם של המרגלים היה שלא אהבו את הארץ, שנאמר (תהלים קו, כד): “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ”. ומתוך כך דיברו בגנותה, שנאמר (במדבר יג, לב): “וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”. בוא וראה מעלתה של ארץ ישראל על כל הארצות, שאיסור לשון הרע חל על אנשים בלבד, כדי שלא לצערם, לפיכך אין איסור לספר לשון הרע על עצים ואבנים שאינם חשים צער. אולם על ארץ ישראל אסור לספר לשון הרע, מפני שהמדבר בגנותה כופר בתורה ששיבחה את הארץ, ומעכב את גילוי שמו של ה’ בעולם, שאינו מתגלה אלא דרך ארץ ישראל, ארץ הקודש. לפיכך עונשו של המוציא דיבת הארץ חמור במיוחד, שאפילו בני דור דעה, שקיבלו תורה מסיני, לא עמדה להם זכותם, וכיוון ששמעו עליה לשון הרע ומאסו בה, נגזרה עליהם מיתה, ונתעכבה כניסת ישראל לארץ ארבעים שנה. וכן מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א) על גדולי האמוראים שהיו משתדלים שלא יצא שם רע על ארץ ישראל. רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופרש רש”י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, והיה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא יצא שם רע על דרכיה. ורבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר, בבוקר כשהיה מעט קר הושיבום בחמה, ולעת הצהרים כשנעשה חם הושיבום בצל, כדי שלא יתרעמו חלילה על ישיבת הארץ ואקלימה. ועלינו לתקן את חטא המרגלים ולדבר בשבחה של הארץ, ולהודות לה’ על המתנה הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו. ובפרט בדורנו, שבחסדי ה’ מיליוני יהודים זכו לעלות לארץ, להקים בה משפחות וליישבה, מה שלא זכו דורות רבים של צדיקים וקדושים לפנינו. ועל כן חובה כפולה מוטלת עלינו, להקפיד לדבר בשבחה של ארץ ישראל, לאהוב את נופיה, לקשטה בעצים ופרחים, לנקותה מפסולת, לתקן את דרכיה, לבנות בה בתים נוחים ונאים. ולחזור תמיד על דברי יהושע וכלב, שכנגד כל המשטינים עמדו ואמרו: “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד” (במדבר יד, ז). ובזה נתקן את חטא המרגלים. ומתוך כך יותר יהודים יעלו לארץ ופחות ירדו, ונזכה לקיים את המצווה הגדולה של “ישוב הארץ”. ונסיים הלכה זו בדברי מרן הרב קוק (אגרות ראי”ה אגרת צו): “יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה”. יב – ישוב הארץ בפיתוח הכלכלה כבר למדנו (בהלכה א) שמצוות ישוב הארץ אינה רק לכבוש את הארץ שתהיה תחת שלטון ישראל, אלא המצווה היא להתיישב בארץ לאורכה ולרוחבה, באופן שלא ישאר מקום שומם. וכמו שכתב הרמב”ן: “שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ”. וכן כתב ה”חתם-סופר” (בחידושיו למסכת סוכה דף לו), שעבודת האדמה בארץ ישראל כדי להוציא את פירותיה הקדושים, יש בה משום מצוות ישוב הארץ, ועל זה ציוותה התורה “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ” (דברים יא, יד). וכן בועז שהיה גדול הדור, היה זורה בעצמו את גורן השעורים כל הלילה, ולא חשש בזה לביטול תורה. וכמו שלא יאמר אדם לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, כך לא יאמר לא אאסוף את דגני מפני ביטול תורה. ועוד הערה חשובה מוסיף ה”חתם-סופר”, שאפשר שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות לישוב הארץ – בכלל המצווה. ובזה מיוחדת ארץ ישראל, שבחוץ לארץ אין מצווה לטעת עצים ולפתח את הכלכלה, אלא רק מי שצריך לכך לצורך פרנסתו נוטע עצים ועוסק בפרנסה. אבל בארץ ישראל, אפילו מי שפרנסתו מצויה, מצווה שייטע עצי פרי ויעסוק בפיתוח הכלכלה. שארץ ישראל היא ארץ הקודש, כלומר, גם בגשמיות שלה יש קדושה, וכל המסייע לבניינה, פיתוחה ושגשוגה שותף לבניין הקודש. יג – נטיעת עצים וגידול פירותיה הקדושים כפי שלמדנו, נטיעת עצי פרי היא יסוד מרכזי במצוות ישוב הארץ, שעל ידי כך הארץ מתיישבת ומוציאה את פירותיה הקדושים ויוצאת מידי שיממונה. עוד הוסיפו ואמרו חכמינו ז”ל (ויק”ר כה, ג): “נאמר (דברים יג, כט): אַחֲרֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לבשר ודם ללכת אחרי הקב”ה, וכן נאמר (דברים יג, ה) וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וכי אפשר לבשר ודם להתדבק בשכינה? אלא הלך בדרכיו והתדבק במידותיו, מה הקב”ה מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר (בראשית ב, ח): וַיִּטַּע ה’ אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, זהו שנאמר (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם”. נמצאנו למדים שהנוטע עץ בארץ ישראל דבק במידותיו של הקב”ה. בנטיעת עצים יש שני יתרונות, הראשון – השקעה לטווח ארוך. לפעמים אנשים נוטים בתחילת דרכם להשקיע בדברים חולפים, והתורה מדריכה אותנו להשתקע בארץ בדרך קבע, כדרך נוטעי העצים שמתכננים את השקעתם לטווח ארוך, ועל ידי כך נשתרש יותר בארץ ישראל. השני – על ידי העצים הארץ מוציאה את פירותיה הקדושים, שאותם אנו אוכלים, והרבה מצוות, כתרומות, מעשרות וערלה, מתקיימות בהם. שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר”י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון ניסי ושמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמים כדי שלא ייטמאו במאכלים מגושמים, וכך יוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן כבר לא היה יותר צורך שירד להם מן מהשמים. והוסיף על דבריו חבירו רבי משה זכות, שאדרבה הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר ‘טוב-הארץ’ לרב נתן שפירא). וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה. והשאיפה שלנו היא לגלות את הקדושה השלמה, בכל תחומי החיים, ודבר זה יכול להתגלות רק בארץ ישראל (עיין באורות התחיה כח). וזה עניין מעלתה המיוחדת של תורת ארץ ישראל, שהיא מגלה את דבר ה’ בעולם, בכל תחומי החיים, ועל ידי כך מתגלה האמונה השלימה בחיים שלמים (כמבואר לעיל א, א-ב). יד – גבולות הארץ מצוות ישוב הארץ חלה על גבולות ההבטחה שהבטיח הקב”ה לאברהם אבינו, שנאמר (בראשית ט, יח): “בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת”. וכן נאמר (שמות כג, לא): “וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ”. וכפי שנצטוונו (דברים א, ז-ח): “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם”. וכן נאמר (דברים יא, כד): “כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם”. וכן נאמר (יהושע א, ג-ד): “כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם”. וצריך לדעת שיש הבדל משמעותי בין גבולות ההבטחה לגבולות שהחזיקו בהן ישראל בימי הבית השני. שלעניין חיוב המצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, שמיטה וחלה, החיוב חל על המקומות שנתיישבנו בהם בפועל בימי הבית השני, שאותם המקומות נתקדשו לעניין המצוות התלויות בארץ. אולם מצוות ישוב הארץ חלה בכל גבולות ההבטחה, שהם גדולים יותר. וכן כתב בספר ‘כפתור-ופרח’ (פרק י): “הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים, לא משעת הכיבוש…”. וכתב הרב אברהם אזולאי (סבי סבו של החיד”א) בספר ‘חסד-לאברהם’ (מעין ג’ נהר ז’): “וכמו שהשכינה אינה בשלימות כל עוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו, כן השכינה גם כן אינה בשלימות כל זמן שארץ ישראל אינה שלימה בכל גבוליה, שהוא מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלקו המגיע לו כפי חלק גבולו האמיתי”.

AN OPEN LETTER TO THE ‘NATION OF CHANGE.ORG’

The NATION OF CHANGE.ORG has become a mouth piece to the most malicious and circumstance of Israel!

The statement:

“Dave Lindorff, Op-Ed: The American media are full of glowing reports and praise for President Obama for “brokering” a detente between Israel and Turkey, two former allies who have been at loggerheads since May 31, 2010 when heavily armed Israeli Defense Force fighters boarded the Mavi Marmara, a Turkish-flagged vessel seeking to break Israel’s illegal blockade of Gaza with non-military supplies, and killed nine unarmed peace flotilla activists. “

Is misleading and full of errors and malicious lies.

No heavily armed Israelis boarded the Mavi Marmara! They carried only a few pistols.

The Mavi Marmara carried heavy personal inert arms such as chains, crow bars, knives, hatchets and axes with which they attacked the Israelis as they dangled down on ropes.

Israel’s blockade of Gaza is totally legal and justifiable not only by international but also as a passive means of protecting its citizens from indiscriminate attacks by GAZAN murderers and terrorists.

The Mavi Marmara was heavily populated by a team of well trained hand to hand fighters and planned the ambush of the Israelis.

You are now shills and a mouth piece for a group which provides cover and smoke screen for terrorism and injustices played on the citizens of Israel!

Thanks, Ami

THE DESTRUCTIVENESS OF HUMAN SOCIETY OR CAN WE BRING ABOUT UNIVERSAL PEACE!

UNIVERSAL LOVE TO CONQUER ALL HATRED – IS IT IN OUR FUTURE.

Kornfeld suggest an act of kindness a day by each of us! Is it really really the reality changer it is claimed to be?

Who defines our acts to be kindness? An abortion is an act of kindness under certain ethical and moral standards and murder under another set! Same for end of life acts and many other well defined events that instead of bringing human beings together drive them apart.

I believe it might change if we can get humanity to treat each other as they would treat themselves within their own set of morals and love each other as they would love themselves! Alas we learnt this wisdom over three thousand years ago and shred it for two thousand but yet it did not take universally the only position change was declared by Vatican II when the Catholic Church rescinded the accusation that all Jews were complicit in the killing of Jesus, the Jewish Rabbi and Social reformer from Nazereth!

But what about extremist in Muslim world, Jewish world and other religions and culture?

My conclusion is to lace our drinking water with the love potion after we figure out how to get it into North Korea and Iran!

IS THERE ANY REASON TO BELIEVE THE FUTURE WILL BE DIFFERENT?

A devastating indictment.
THE TRAGEDY OF AMERICAN JEWERY – BLIND FAITH IN AN ESTABLISHMENT AND TAKING THE EXISTENCE OF ISRAEL FOR GRANTED.

FDR’s untimely death and the rise of HST was more than luck it must have been divine intervention or there would not have been an Israel!

The Holocaust: FDR’s indelible failure

By Richard Cohen, Published: March 11

On April 12, 1945, my grandfather approached me as I played outside the house and asked where my mother was. He looked stricken, and so I quickly followed him inside and heard him say words that made my mother burst into tears: President Roosevelt had died. My mother’s grief and panic were so palpable — her brother was fighting in the Pacific, her brother-in-law was fighting in Europe — that it scared me. In our house, FDR was not merely the president. He was a god.

He is a god no more. His New Deal is no longer solely credited with ending the Great Depression — World War II did that — and the war in Europe was not won, as we all once thought, primarily by the United States but more so by the Soviet Union. Yet these, to my mind, are trifles compared to the criticism that Roosevelt was passive in the face of the Holocaust. It’s not that he did nothing, it’s that he did nothing much.

This accusation of immense moral failure — or indifference — is now being addressed by a new book, “FDR and the Jews,” by Richard Breitman and Allan J. Lichtman. It sets out to find a middle ground and instead makes things worse. It is a portrait of a president who, in the authors’ own words, “did not forthrightly inform the American people of Hitler’s grisly ‘Final Solution’ or respond decisively to his crimes.” This is a Roosevelt who almost always had a more pressing political concern — American isolationism, American anti-Semitism, a fear and hatred of immigrants — and who stayed mum while a bill to allow 20,000 Jewish children into the United States died in Congress.

Roosevelt inattentively also permitted a cabal of heartless anti-Semites in the State Department to control the country’s visa policies. Desperate Jews, fleeing from the Nazis, were denied asylum in the United States. One of them was Otto Frank. His daughter Anne perished at the Bergen-Belsen concentration camp.

Both FDR and his wife, Eleanor, were genteel anti-Semites — although the president had Jewish aides and one close Jewish friend, his neighbor Henry Morgenthau Jr. Eleanor, a woman not afraid to confront her own prejudices, later became a champion of Jewish causes, but the record for the president on this score is hardly as redeeming. As late as 1943, at the Casablanca Conference, he sympathized with a French general’s observation that the Jews were overrepresented in the professions. FDR referenced the “understandable complaints which the Germans bore towards the Jews.”

Breitman and Lichtman, both historians at American University, prove adept at demolishing several straw men: It was a subordinate, not FDR, who refused to bomb Auschwitz to put the gas chambers out of commission; the United States did not send the Coast Guard to stop the now-infamous refugee ship St. Louis from reaching America. And it is true as well that FDR supported programs that did, the authors reckon, save 100,000 Jewish lives — hardly a footnote, especially to those who were saved.

But it is also true that Roosevelt did not even mention the mass murder of Jews until 1944, by which time most of Europe’s Jews had been killed. He showed almost no leadership on this issue, refusing to confront nativist anti-Semitism and fear of foreigners. He did little to warn either Germany or its satellites — Hungary, Romania and Bulgaria, among others — that they would pay for their treatment of the Jews. And while nothing could deter Hitler from trying to kill every last Jew, the satellites grew increasingly less zealous as it became clear that they were on the losing side. It took an outright German invasion of Hungary for more than 400,000 of its Jews to be murdered.

Roosevelt was a man of his times. His anti-Semitism was so common it would have been almost noteworthy if it were absent. But Thomas Jefferson, too, was a man of his times — a slaveholder like his Virginia contemporaries — yet his greed or his hypocrisy can hardly be overlooked or, maybe, forgiven.

It is the same with Roosevelt. His exuberant humanity, his political brilliance, his triumph in possibly saving the American free enterprise system — all this and so much more cannot negate the fact that he did not confront the biggest crime in all history with everything at his disposal.

Back in 1945, my mother thought a god had died. We know now he was just a man, not so great as he once appeared. Increasingly and deservedly, his reputation is being consumed by the very Holocaust he ignored.

Read more from Richard Cohen’s archive.

© The Washington Post Company

–
21850 E. Byron Road, Shaker Heights, OH 44122. Email: erikis@musicalpassions.org, Listen to Musical Passions on wclv 104.9 FM on, Saturdays at 10 AM or via the Internet at wclv.org

I HAVE A PLAN TOO – BRINGING COMMON SENSE TO A SICK US DEMOCRATICALLY ELECTED INSTITUTIONS

I have a plan too!

First congressional districts must all represent the same number of people not acres!

Second all legislatives proposals must be out of committee within 14 days or majority of both parties, or 75% of members of chamber vote to extend but only one extension allowed.

Third appointments must be voted on under same rules as legislation.

Fourth filibuster can be applied to legislative actions only.

Finally if that does not pass outlaw the Republican Party!

US DEMOCRACY IN DANGER

Unfortunately we are all doing a service to the GOP by focusing on their smoke screen while they are destroying the foundation of the American Republic the principle of one citizen one vote through every possible venue:
@ the propensity of decisions by the conservative leaning SCOTUS and some circuits.
@ the United Citizens ruling
@ the Dozen Billionaires overwhelming the media and electorate
@ the gerrymandering of voting district giving rise to rural vote value of three to four votes of urban districts effecting republican take over of state governments with a democratic popular majority

If this does not get overturned by SCOTUS the US Will be ruled by the rich and powerful and the majority of Americans will have no voice at any government level local, state, Congress and presidency!

AN OPEN LETTER TO ANN TELNAES

Dear Ann,

I have to disagree with your view of this cartoon. It is a replication of the famous Nazi cartoons and posters of the 1920′s through today and their disciples in the Arab and Muslim Media depicting the Jew with Christian and Arab blood dripping from their hands, knives and mouths. Or holding the world by the throat. The images are way too close not to bring those to mind.
If the cartoonist wanted to depict Bibi as an oppressor there are many other ways. As a matter of principle you ought to compare the number of PA Arabs killed by Israelis during Bibi’s leadership and those arabs killed by Hamas and the PA security gangs you will find a totally different perspective. Also compare his statistics to previous governments and you will be surprised.
Finally good fences make good neighbors and this separation wall saved many lives on both sides and statistics correlated with the geography of the wall bear that over time. A good wall is a form of passive peaceful protest.

The depiction of the wall as a killer and of Bibi as a blood thirsty Israeli is not only antisemitic, it is anti peace and quiet, it is inflammatory and should be condemned by all peace loving persons!

I had a lot of admiration for your work but your sense of fairness has let me down, I am thoroughly disappointed in your inequitable position!

An observer’s view of Israel’s outlook!

This summary report by a foreign observer constitutes an interesting and optimistic summary of Israel’s economic outlook in the foreseeable future . Israel’s political future should look as promising …

SUMMARY: ISRAEL – THE FUTURE

GAS FIELDS -
Israel’s recent discovery of ‘mega’ sub-surface gas fields titled Tamar and Leviathan are located off the Israeli coast, opposite Haifa. These massive discoveries will soon transform Israel, as they will adequately cover Israel’s domestic needs in the foreseeable and thereafter to supply foreign markets. A number of countries are pursuing involvement in these finds. Among them are Russia, China, Europe and South Korea. Russian president Putin was in Israel two months ago, pursuing a contractual relationship with Israel on its gas development projects. Nothing has been signed yet.
Tamar is due to come online sometime in 2013 and Leviathan to follow in early 2014.
Additional target areas are being explored all the way down the Mediterranean coast of Israel.
The likelihood is that a pipeline from the gas discovery area will be built to Cyprus and on to Greece. This will help Greece with some of its financial troubles. It is expected there will be a plant built to liquefy the gas at the Greek end of the underwater pipeline.
OIL -
Geologists have recently completed a large mapping of most of southern Israel and preliminary findings indicate there are vast amounts of oil trapped in rock layers under about 15% of the State of Israel. This shale oil is technically difficult to extract but Israel and the companies involved are becoming very familiar with the methodology called ‘fracking’, — whereby the rock is fractured by the injection of high-pressure steam to release the trapped oil-layers — to extract this oil. Canadian experts in this system are now resident in Israel, working on this huge project.
The World Energy Council and Israel Energy Initiatives have completed a detailed study and presented it to the government on their estimates of Israel’s shale oil potential.
They estimate that Israel’s shale reserves could contain as much as 250 billion barrels of potentially recoverable oil.
This would be putting Israel on a par with Saudi Arabia in terms of its oil reserves!
Israeli planners believe that if the gas and oil finds reach the levels that the potential indicates, Israel’s current group of allies, trading partners and opponents could drastically change. Israel’s geo-political standing in the world will also change. It’s amazing what friends can suddenly be made when you have oil and gas to export!
MED-RED RAILWAY:
China is in very serious negotiations (contracts have been exchanged) with the Israel government- the Chinese will build and finance most of a high-speed railway from Eilat to Ashdod. This would allow foreign tankers and freighters to avoid the Suez Canal as well as cut the time frame from canal usage in half, by using the Israeli railway. This is a huge development for Israel as it will open up the Negev, which was always the dream of David Ben Gurion. It would not be surprising that a major announcement on this development with all its details, should be expected by mid 2013.
CHINESE INVESTMENT IN ISRAEL:
The Chinese Government, while negotiating the Med-Red Railway, have made it clear to Israel that they have a multi-billion dollar fund that they would put to use, to fund Israeli hi-tech start-ups and companies needing mezzanine financing. The Israeli Government is very amenable to this opportunity, and the Chinese have already agreed to the stringent conditions that Israel wants to apply on any of the investments. Look for an announcement on this in 2013.
AGRICULTURAL TIES -
You should be aware that the Israeli Government and various agrarian companies are extremely busy today in China – assisting the Chinese with their need to get much more production out of their land, while following the Israeli system of water economy. Further, the Chinese are learning every possible method Israel has on how to maximize milk production, and other elements necessary for the Chinese to raise the level of feeding their huge population.This relationship is being very well received by the Chinese and its government.
ALIYAH:
Numerous European countries are seeing their Jewish populations diminishing because of a resurgence of anti-semitism and violence against their Jewish communities.
Islam is on the march in many of the European countries. In particular, sizeable numbers of French, British and smaller numbers of Jews from other EU countries, have left already, or are in the process of going to Israel. The Jewish Agency for Israel is planning for a significant aliyah to continue, as well as increase over time, with Jews leaving Ukraine and Russia.
Again the planning of the Jewish Agency indicates that Ben Gurion’s dream of large communities in the Negev is now nearer to realization than ever before. Hi-tech companies are being offered significant inducements by the government to establish their campuses and their R&D facilities in communities being formed in the Negev. Currently the hi-tech campuses are extremely crowded in an area south of Tel Aviv. Bear in mind that nothing is very distant in Israel.
EMP TECHNOLOGY (Electromagnetic pulses):
The magnitude of this enormous, devastatingly advanced project is hard to comprehend . Whoever develops this will have a commanding position facing any adversary. EMP could cripple an enemy country by shutting down its electronics. It uses non-lethal gamma-wave energy to react with the magnetic fields and produces a powerful shock wave that can devastate any power grid and communications system. I could not get anyone to make any kind of comment regarding Israel’s involvement. All I got were small, relatively short smiles.
CONCLUSION:
The problems of Iran and the Palestinian ‘State’ and an inimical neighbourhood need to be dealt with by determined Israeli resolve. Assuming that all of the projects described previously like oil, gas, Chinese investment, Med-Red Railway, as well as things still to be developed, come to fruition, the future for Israel is extremely bright.
The IDF, the IAF, the MOSSAD, the SHIN-BET, the AMAN, are amongst the best security instruments of their kind in the world and will do their utmost to safeguard the State of Israel and the Jewish people, wherever they are to be found.
FINAL THOUGHT:
This is the last chapter of my report covering a total of nine subjects that I spent compiling with special contacts in Israel.
I hope you have found it interesting and informative.

Terror Attacks in 2012 in Israel

Terror Attacks in 2012 in Israel.